כל האוהדים מתבקשים לעלות

זה היה צריך להיות בדיוק ככה. לא בדקה ה-90, לא במאבק של הרגע האחרון ולא עם מחשבון - אלא כמו שצריך.

בבית, מול יציע כחול עמוק, עם עליונות, כדורגל טוב מהדקה הראשונה ועם שירה שנשמעת כל הדרך לליגת העל.

כ־8,000 אוהדי הפועל פתח תקווה מילאו את "ראש הזהב" והפכו את המשחק הזה לחגיגה עוד לפני שהכדור נבעט. הצעדה אל האצטדיון הרגישה כמו מצעד ניצחון, עוד לפני שניצחנו באמת. כולם היו שם - ילדים עם צעיפים, הורים עם עיניים נוצצות, שחקנים לשעבר עם סנטרים של שנות ה-90 וחולצות רטרו של סוף המאה הקודמת.

היריבה? בני יהודה. כמו שזה תמיד צריך להיות. אותה אחת שעמדה מולנו במשחק העלייה האחרון לפני שנתיים, אותה אחת שעומר פרץ עוד היה חלק ממנה במחזור האחרון של העונה שעברה.

והטקס שלפני? וואו. כמו מכת נוסטלגיה ישר לסרעפת. שחקני עבר, שירים של פעם, הוקרה לגיבורים מהעבר ולכוחות הביטחון של ההווה. בסופו אוהדי הפועל מרימים קול גדול עם הקריאה הכי חשובה שנשמעה העונה - "להחזיר את כולם הביתה". כי אפילו כשאנחנו בעננים, אנחנו לא שוכחים.

צילום באדיבות הפועל פתח תקווה

ואז התחיל המשחק.

כמו בפקודה, הפועל עולה בטירוף. לוחצת, יוצרת, מרגישה שהרגע הזה שלה. ובדקה ה-12, אחרי הדיפה לא טובה למרכז הרחבה, מגיע איתי רוטמן. עם בעיטה חכמה, חזקה, מדויקת. 1:0 להפועל. הדשא רועד, היציע גולש מהכיסאות, וזה קורה.

מכאן - הפועל ממשיכה לשטוף. רוטמן כמעט מכפיל בנגיחה בדקה ה-28, טאבי חותך הגנה שלמה ובועט החוצה בדקה ה-38. הקבוצה נראית כמו קבוצה שכבר עלתה ליגה מזמן - שלמה, שקטה, בטוחה בעצמה.

המחצית השנייה נפתחה בטיפה יות

ר איזון, אבל עדיין עם יתרון ברור להפועל. בדקה ה-60 סונגה עשה תנועה גדולה מהאגף, נכנס, שיחרר בעיטה מצוינת, והשוער הדף בקצות האצבעות.

ואז התחילו החילופים:

בדקה ה-74, עומר פרץ מוציא את אליאן רוחנא ונותן את הבמה לרועי דוד - להכניס עוד רגליים רעננות, עוד אנרגיה.

עשר דקות אחר כך, סונגה וגולן בני יורדים לקול מחיאות כפיים סוערות, ובמקומם נכנסים דוד דגו ונועם שחר. מהלך קלאסי של מאמן שיודע שנשאר עוד מאמץ אחרון לסגור עניין.

בדקה ה-87 מגיע גם הריענון האחרון - ריבולייה ועדרי מסיימים את הערב שלהם, ועוז פרץ יחד עם דניאל מור יוסף מצטרפים לרגעים האחרונים של ההיסטוריה.

תוספת זמן של חמש דקות כשביציעים כבר מזמן החלו בחגיגות...

צילום באדיבות הפועל פתח תקווה

השריקה נשמעה והחגיגות החלו. שחקנים רצים ליציע, זיקוקים, דמעות, שירה. כל רגע כמו מהלך מהסרטים. ואז – רגע אחד שלא היה חייב לקרות. חלק מהקהל פרץ לכר הדשא, וחמור מזה – כמה מהם בחרו ללכת להתעמת עם כ-50 אוהדי בני יהודה ביציע ממול.

נדמה לי שאם יש רגע שיכולנו לוותר עליו - זה הרגע הזה. אנחנו טובים מזה. בטח ביום כזה.

אבל מהר מאוד, החגיגה חוזרת הביתה. צומת הפועל ליד האצטדיון לובש חג - אבוקות, שירים, דגלים, חיבוקים של זרים, ילדים עם זכרונות שלא ישכחו. חגיגה שכולה שמחה נקייה. ביציאת השחקנים - כל שחקן קיבל את האהבה שהרוויח ביושר.

קצת לאחר מכן המשיכו החגיגות לפאב "האוטו בר", שם לא היה ניתן לזוז מרוב אוהדים. שירים, קפיצות והמון שמחה עטפו את שחקני הקבוצה והצוות שהגיעו לחגוג.

אנחנו שם. בליגת העל. סוף סוף.

יהיה זמן לסכם, ויש עוד מטרות - מקום ראשון, שיא נקודות, למה לא. אבל בינתיים, מותר לנו ליהנות.

כי אחרי עונה כזו, אחרי ערב כזה - הטיסה יצאה, היא המריאה ועכשיו גם השמים הם לא הגבול.